ישמח משה
ועתה אבא לבאר כונת המדרש תנחומא שהתחלנו, בהקדים עוד מה דאיתא בגמרא (בב"ק ס"א ע"א) כל המוסר נפשו על התורה, אין אומרים דבר הלכה משמו, והוציאו כן מפסוק (שמואל ב' כג טו) ויתאוה דוד וגו' מי ישקני מים וגו', (שמואל ב' כג טז) ולא אבה דוד לשתותם וגו', עיין שם. והנה זה משה האיש ידענו מה היה לו עת אשר עלה אל האלקים למקום גדודי שרפי אש שרצו לשרפו בהבל פיהם, וגם מבואר (בספרים) (בבראשית רבה פרשה פ"ד (ב"ר פ"ד י"ח) וירושלמי שקלים פ"ב (ה"ג) ומדרש תנחומא, תשא סי' י') דטעם מחצית השקלים הוא לכפר על מכירת יוסף שמכרוהו בעשרים כסף, והגיע לכל אחד מחצית השקל. ועל פי זה מבואר כשהגיע משה לפרשת שקלים, ולבו ראה וידע דטעם השקלים הוא משום כפרה על חטא מכירת יוסף, והיה קשה לו לפי זה למה יתנו גם שבט מנשה ואפרים, הלא יוסף לא חטא בדבר, אלא על כרחך דגם הוא צריך כפרה לפי שמסר עצמו על מצות אביו דקם ליה הלכתא כדעת הרמב"ם, וממילא דגם אני עשיתי שלא כהוגן שמסרתי נפשי על התורה, ולכך אמר שמא כשאני מת אין אני נזכר, דהמוסר נפשו על התורה אין אומרים דבר הלכה משמו. והשיב לו הקב"ה חייך, ר"ל התורה היא חייך ממש ואין לך חיות אחר, ואין לך אשמה ח"ו על מסירת נפשך, ובודאי כהוגן וכשורה עשית, ואדרבה זה יהיה לך לנשואת ראש כי בכל שנה ושנה וכו'. ומה שאמרו המוסר נפשו על התורה וכו', היינו מי שאינו עצם התורה, אבל גבי משה לא שייך זה כי נשאר גם שם עומד ומשמש (סוטה י"ג ע"ב), לפי שנתעצם בעצמות התורה, על כן כשהן קורין וכו' כאלו אתה עומד וזוקף את ראשן, והבן.